גזרות: הסוד של הפעלים החריגים

רוב השורשים מתנהגים כמו כ־ת־ב: שלוש אותיות חזקות שנשארות בכל צורה. אבל יש אותיות שלא מחזיקות מעמד: ה בסוף השורש, ו או י באמצע, נ או י בהתחלה. הן נבלעות, מתחלפות או נעלמות.

"גזרה" היא משפחה של שורשים עם אות חלשה באותו מקום. כל גזרה משתנה באותה דרך, ולכן מי שמבין פועל אחד בגזרה מבין עשרות פעלים.

ב־ק־נ־ה, ר־א־ה, ע־שׂ־ה, שׁ־ת־ה וה־י־ה ה־ה שבסוף לא נשמעת. היא רק מסמנת תנועה. לכן כשמוסיפים לה משהו היא מתחלפת: י לפני סיומת עבר (קָנִיתִי), ת בצורת "היא" (קָנְתָה), וֹת בשם הפועל (לִקְנוֹת).

לפני סיומת שמתחילה בתנועה היא פשוט נעלמת: קָנוּ, קוֹנִים, יִקְנוּ.

ב־ק־ו־ם, ג־ו־ר, ר־ו־ץ ה־ו שבאמצע היא בעצם התנועה "u". כשהפועל נוטה, היא נעלמת ונשארות רק שתי אותיות: קַמְתִּי, קָם, קָמָה.

בשם הפועל ובעתיד היא חוזרת: לָקוּם, אָקוּם, יָקוּם. בע״י (שׁ־י־ר, שׂ־י־ם) חוזרת ה־י: לָשִׁיר, אָשִׁיר.

כש־נ בתחילת השורש צריכה לבוא בלי תנועה (עם שווא) לפני אות אחרת, היא נבלעת באות שאחריה ומשאירה שם דגש. במקום אֶנְסַע אומרים אֶסַּע, ובמקום יִנְפֹּל אומרים יִפֹּל.

בעבר ה־נ נשארת, כי יש לה תנועה: נָסַע, נָפַלְתִּי, נָתַנּוּ. היא נעלמת בעתיד, בציווי ולפעמים בשם הפועל.

בשורשים כמו י־שׁ־ב, י־ר־ד, י־צ־א, י־ד־ע ה־י נשארת בעבר (יָשַׁבְתִּי) ונעלמת בעתיד. במקומה מקבלים תנועת "e" (צֵירֶה): אֵשֵׁב, תֵּשֵׁב, יֵרֵד.

שם הפועל מאבד גם הוא את ה־י ומקבל ת בסוף: לָשֶׁבֶת, לָרֶדֶת, לָצֵאת, לָדַעַת. בהפעיל ה־י הופכת ל־וֹ: הוֹשִׁיב, הוֹרִיד, הוֹצִיא.

נתקלתם בצורה שלא מסתדרת עם שלוש אותיות? חפשו את הרמז. כל גזרה משאירה "טביעת אצבע" קבועה, ומי שמזהה אותה יכול לשחזר את השורש ולמצוא אותו במילון.