ש׳ הזיקה

בצירוף הַסֵּפֶר שֶׁקָּרָאתִי, הספר הוא מה שקראתי: המושא של הפועל. מותר לסמן את המקום שלו בכינוי המושא מהשיעור על כינויי המושא: הַסֵּפֶר שֶׁקָּרָאתִי אוֹתוֹ. שתי הגרסאות נכונות, והמשמעות זהה.

בדיבור היומיומי הגרסה הקצרה נפוצה יותר. הכינוי החוזר מופיע כשהפסוקית מתארכת, או כשהוא עוזר להבהיר על מה מדובר.

באנגלית מילת היחס עוברת לסוף הפסוקית: the girl I talked to. בעברית מילת יחס לא יכולה להישאר תלויה באוויר. היא נשארת במקום שבו הפועל צריך אותה, ומקבלת כינוי שמצביע אחורה אל שם העצם: הַבַּחוּרָה שֶׁדִּבַּרְתִּי אִתָּהּ.

הפעם אי אפשר לוותר על הכינוי: הצירוף הַבַּחוּרָה שֶׁדִּבַּרְתִּי בלי כינוי נשמע קטוע. הכינוי מתאים לשם העצם: בָּהּ לעִיר (נקבה), בּוֹ לבַּיִת, אִתָּם לאֲנָשִׁים.

לפעמים אין שם עצם לתאר: "מה שאמרת", "מי שרוצה", "איפה שנוח לך". לוקחים את מילת השאלה ומוסיפים שֶׁ: מָה שֶׁ, מִי שֶׁ, אֵיפֹה שֶׁ. ה־שֶׁ היא שהופכת את השאלה לחלק ממשפט חיווי. (שאלה עקיפה, אחרי פעלים כמו יוֹדֵעַ או שׁוֹאֵל, נשארת בלי שֶׁ: אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ מָה הוּא רוֹצֶה.)

מוסיפים כָּל לפני כדי לומר "הכול" ו"כולם": כָּל מָה שֶׁ, כָּל מִי שֶׁ.

אֲשֶׁר עושה בדיוק את מה ש־שֶׁ עושה, אבל היא שייכת ללשון הכתובה והרשמית: חדשות, מכתבים רשמיים, חוקים, ספרות ותפילה. היא מילה נפרדת, ולכן נכתבת עם רווח: הַתַּלְמִידִים אֲשֶׁר נִרְשְׁמוּ.

כל הכללים מהשיעור חלים גם עליה, כולל הכינוי החוזר אחרי מילת יחס: הַבַּיִת אֲשֶׁר בּוֹ גַּרְנוּ. בשיחה עדיף להישאר עם שֶׁ: אֲשֶׁר באמצע שיחה נשמעת כמו הקראה של חוזה.