פעלים ובניינים

כמעט כל מילה בעברית בנויה משורש של שלוש אותיות עיצור, שמכניסים אותו לתבנית של תנועות ותוספות. השורש נושא את המשמעות הכללית, והתבנית קובעת את התפקיד: מי עושה, למי, ובאיזו עוצמה.

השורש כ־ת־ב עוסק בכתיבה. אותו שורש בתבניות שונות נותן פועל פשוט, פועל שגורם למישהו אחר לכתוב, פועל הדדי, ואפילו שם עצם.

בניין הוא התבנית שאליה נכנס השורש. הוא לא משנה את הנושא של הפועל אלא את הזווית: פעולה פשוטה, פעולה שגורמים לה, פעולה שנעשית עלינו, או פעולה שחוזרת אל עצמנו.

שלושה בניינים הם פעילים (פָּעַל, פִּעֵל, הִפְעִיל), שלושה הם הצורות הסבילות והחוזרות שלהם (נִפְעַל, פֻּעַל, הֻפְעַל), והִתְפַּעֵל מבטא פעולה חוזרת או הדדית.

כשרוצים להסיט את הדגש מהעושה אל מה שנעשה, עוברים לבניין הסביל המקביל. המשפט נשאר על אותו שורש, רק התבנית מתחלפת.

בעבר הגוף מסומן בסיומת בסוף המילה (כָּתַבְתִּי, כָּתַבְנוּ). בעתיד הגוף מסומן דווקא בתחילת המילה (אֶכְתּוֹב, תִּכְתּוֹב, יִכְתּוֹב, נִכְתּוֹב).

ההווה הוא היחיד שאינו מבחין בין גופים אלא רק בין מין ומספר, ולכן יש בו ארבע צורות בלבד.

סימן ראשון, ההווה: בפִּעֵל, פֻּעַל, הִפְעִיל, הֻפְעַל והִתְפַּעֵל צורת ההווה פותחת באות מ׳ (מְדַבֵּר, מַדְלִיק, מִתְלַבֵּשׁ). בפָּעַל ובנִפְעַל היא לא (כּוֹתֵב, נִכְנָס).

סימן שני, שם הפועל: לכל בניין תבנית משלו, ודי בהצצה אחת כדי לזהות אותה.