זמן עתיד

רוב הפעלים בבניין פָּעַל שומרים על o בעתיד, כמו שם הפועל: לִכְתֹּב ← יִכְתֹּב, לִסְגֹּר ← יִסְגֹּר.

פעלים שהאות השנייה או השלישית בשורש שלהם גרונית (ע, ח, א) עוברים ל־a: לִשְׁאֹל ← יִשְׁאַל, לִשְׁמֹעַ ← יִשְׁמַע, לִפְתֹּחַ ← יִפְתַּח. שם הפועל עדיין מראה o, ולכן לומדים את צורת העתיד יחד עם הפועל.

אותיות הגוף זהות בכל הבניינים; מה שמשתנה הוא התנועה מתחתן. הכי קל לשמוע את זה בצורת "הוא": שווא הוא פִּעֵל (יְדַבֵּר), פתח הוא הִפְעִיל (יַתְחִיל), וחיריק הוא שאר הבניינים שבטבלה (יִכְתֹּב, יִתְלַבֵּשׁ, יִכָּנֵס). שני צלילים לזכור, והשאר נופל למקומו.

לפעלים הנפוצים ביותר גזע עתיד קצר. לָלֶכֶת מאבד את אות השורש הראשונה: אֵלֵךְ, יֵלֵךְ, וכך גם לָשֶׁבֶת ולָדַעַת, שמאבדים את ה־י: אֵשֵׁב, אֵדַע. פעלים דו־אותיים שומרים על התנועה הארוכה: אָבוֹא, יָבוֹא, אָקוּם, יָקוּם.

לָתֵת ולָקַחַת מאבדים אות ומכפילים את הבאה: אֶתֵּן, אֶקַּח. פעלים שמסתיימים ב־ה מסתיימים ב־ֶה בעתיד: אֶעֱשֶׂה, אֶרְאֶה, יִהְיֶה.

תוכניות ותחזיות מקבלות מילת זמן: מָחָר אֶכְתֹּב. אחרי אִם וכְּשֶׁ העברית משתמשת בעתיד בשני הצדדים, איפה שבאנגלית משתמשים בהווה: אִם יִהְיֶה זְמַן, נֵלֵךְ.

בדיבור העתיד הוא הציווי המנומס: תַּעֲזֹר לִי? ציווי שלילי משתמש ב־אַל + עתיד: אַל תִּדְאַג. לֹא + עתיד הוא קביעה רגילה: לֹא אָבוֹא.