זמן עתיד

זמן עבר מסמן את הגוף בסיומת. העתיד מסמן אותו באות מקדימה: א לאני, ת לאתה ולהיא, י להוא ולהם, נ לאנחנו. אלה אותיות אית״ן.

שני גופים מוסיפים גם סיומת: "את" מסתיימת ב־ִי והרבים מסתיימים ב־וּ. זו כל השיטה: ארבע תחיליות ושתי סיומות.

לוקחים את גזע העתיד, כאן ־כְתֹּב, ושמים לפניו את אות הגוף: אֶכְתֹּב, תִּכְתֹּב, יִכְתֹּב, נִכְתֹּב. ל"את" מוסיפים ־ִי, ל"אתם" ול"הם" מוסיפים ־וּ.

בפועל רגיל בפָּעַל כל התחיליות מקבלות חיריק, חוץ מ־א של "אני" שמקבלת סגול: אֶכְתֹּב מול תִּכְתֹּב, יִכְתֹּב, נִכְתֹּב. תנועת הגזע היא המקום שבו פעלים באמת נבדלים, וזה הפרק הבא.

רוב פועלי פָּעַל שומרים על o בעתיד, כמו שם הפועל: לִכְתֹּב → יִכְתֹּב, לִסְגֹּר → יִסְגֹּר.

פעלים שהאות השנייה או השלישית בשורש שלהם גרונית (ע, ח, א) עוברים ל־a: לִשְׁאֹל → יִשְׁאַל, לִשְׁמֹעַ → יִשְׁמַע, לִפְתֹּחַ → יִפְתַּח. שם הפועל עדיין מראה o, ולכן לומדים את צורת העתיד יחד עם הפועל.

אותיות הגוף זהות בכל הבניינים; מה שמשתנה הוא התנועה מתחתן. הכי קל לשמוע את זה בצורת "הוא": שווא הוא פִּעֵל (יְדַבֵּר), a הוא הִפְעִיל (יַתְחִיל), וחיריק הוא שאר הבניינים שבטבלה (יִכְתֹּב, יִתְלַבֵּשׁ, יִכָּנֵס). שני צלילים לזכור, והשאר נופל למקומו.

לפעלים הנפוצים ביותר גזע עתיד קצר. לָלֶכֶת מאבד את אות השורש הראשונה: אֵלֵךְ, יֵלֵךְ. פעלים דו־אותיים שומרים על התנועה הארוכה: אָבוֹא, יָבוֹא, אָקוּם, יָקוּם.

לָתֵת ולָקַחַת מאבדים אות ומכפילים את הבאה: אֶתֵּן, אֶקַּח. פעלים שמסתיימים ב־ה מסתיימים ב־ֶה בעתיד: אֶעֱשֶׂה, אֶרְאֶה, יִהְיֶה.

תוכניות ותחזיות מקבלות מילת זמן: מָחָר אֶכְתֹּב. אחרי אִם וכְּשֶׁ העברית משתמשת בעתיד בשני הצדדים, איפה שבאנגלית משתמשים בהווה: אִם יִהְיֶה זְמַן, נֵלֵךְ.

בדיבור העתיד הוא הציווי המנומס: תַּעֲזֹר לִי? ציווי שלילי משתמש ב־אַל + עתיד: אַל תִּדְאַג. לֹא + עתיד הוא קביעה רגילה: לֹא אָבוֹא.