שורשים ומשקלים

רוב המילים בעברית בנויות משורש של שלוש אותיות, שהן העיצורים שנושאים את המשמעות הבסיסית. כ־ת־ב קשור לכתיבה, ל־מ־ד ללמידה, ס־פ־ר לסיפור ולספירה.

את השורש יוצקים לתוך משקל: תבנית קבועה של תנועות ואותיות נוספות. כמו בצק ותבנית: אותו בצק בתבניות שונות נותן עוגיות שונות, ואותה תבנית עם בצקים שונים נותנת עוגיות באותה צורה.

מורידים את מה ששייך לתבנית: אותיות בהתחלה (מ, ה, ת, נ, י, א), סיומות (־ה, ־ת, ־ים, ־ות) ואותיות תנועה (ו, י) שבאמצע. מה שנשאר, בדרך כלל שלוש אותיות, הוא השורש.

אחר כך בודקים: האם המשמעות מתאימה? מִשְׂחָק, שׂוֹחֵק ושַׂחְקָן כולם קשורים למשחק. זה סימן שמצאתם את השורש הנכון.

המשקל מִקְטָל (וגם מִקְטָלָה) נותן בדרך כלל את המקום שבו הפעולה קורית. ט־ב־ח היא בישול, ולכן מִטְבָּח הוא המקום שמבשלים בו.

המשקל מַקְטֵל (וגם מַקְטֵלָה) נותן בדרך כלל כלי: הדבר שעושה את הפעולה. פ־ת־ח היא פתיחה, ולכן מַפְתֵּחַ הוא הכלי שפותח.

המשקל קַטָּל, עם דגש באות האמצעית, נותן בדרך כלל מקצוע: מי שעושה את הפעולה כעבודה. צַלָּם מצלם, טַבָּח טובח (מבשל).

המשקל קַטְלָן נותן מי שעושה משהו הרבה, בדרך כלל יותר מדי: שַׁקְרָן משקר, פַּחְדָן מפחד. זה תכונה, לא מקצוע.

לא רק המשקל יוצר מילים. גם סיומת שמוסיפים למילה קיימת משנה את סוגה: מילד מקבלים ילדות (מושג), מבית מקבלים ביתי (תואר), מספר מקבלים ספרייה (מקום).

כשנכנסת לעברית מילה חדשה, הדוברים לא משאירים אותה זרה. הם מחלצים ממנה עיצורים ויוצקים אותם לבניין עברי, בדרך כלל פִּעֵל: Google הופך ל־ג־ג־ל, ומשם לְגַגֵּל, גִּגַּלְתִּי, מְגַגֵּל.

גם האקדמיה ללשון העברית בונה מילים חדשות משורשים ישנים. מַחְשֵׁב, מהשורש ח־שׁ־ב, הצליחה מאוד. מִרְשֶׁתֶת (מ־רֶשֶׁת) הוצעה במקום "אינטרנט", אבל כמעט כולם ממשיכים להגיד אִינְטֶרְנֶט.