מבנה משפט

בעברית אין פועל שמקביל ל־have. במקומו משתמשים ביש או באין יחד עם מילת היחס ל: יֵשׁ לִי, אֵין לִי. פגשתם את המבנה הזה בשיעור על שייכות; כאן חזרה קצרה, ונוסיף גם יש ואין במובן של קיום.

יש ואין אינם משתנים לפי מין או מספר. מה שמשתנה זו מילת היחס: יֵשׁ לִי, יֵשׁ לְךָ, יֵשׁ לָנוּ.

לֹא היא השלילה הרגילה, והיא באה לפני הפועל או לפני התואר. אֵין שוללת קיום או שייכות. אַל שוללת בקשה או הוראה (אַל + עתיד), ורק אותן.

ובעברית, בניגוד לאנגלית, שלילה כפולה היא לא טעות אלא חובה. במשפט שלם עם אף אחד, שום דבר או אף פעם חייבת להופיע גם מילת שלילה: לֹא, או אֵין במשפט של קיום (אֵין כָּאן אַף אֶחָד).

שאלה בעברית שומרת בדרך כלל על אותו סדר מילים כמו משפט רגיל. אין פועל עזר כמו do, ולא חייבים להפוך את הנושא והנשוא (כשהנושא הוא שם עצם, מותר להקדים לו את הפועל אחרי מילת השאלה: מָתַי מַגִּיעַ הָאוֹטוֹבּוּס?). ראיתם את זה בשיעור על מילות השאלה, וכאן חזרה קצרה.

שאלת כן או לא נבנית מהאינטונציה בלבד. במשלב רשמי אפשר להוסיף האם בתחילת המשפט, ובדיבור כמעט לא משתמשים בזה.

האות ש נצמדת לתחילת המילה והופכת משפט שלם לפסוקית. באנגלית אפשר להשמיט את that, בעברית אי אפשר להשמיט את ש.

אותה ש מחוברת גם למילות קישור אחרות: כְּשֶׁ, אַחֲרֵי שֶׁ, לִפְנֵי שֶׁ, בִּגְלַל שֶׁ. לעומתן כְּדֵי מתחברת בדרך כלל לשם הפועל (כשמישהו אחר עושה את הפעולה אומרים כְּדֵי שֶׁ + עתיד: כְּדֵי שֶׁתָּבִין; נלמד את זה בשיעור על מילות קישור).