מבנה משפט

בעברית בזמן הווה פשוט אין פועל להיות. מחברים נושא ותיאור, וזה כבר משפט שלם: אֲנִי מוֹרֶה, הוּא רָעֵב, הַקָּפֶה חַם.

בעבר ובעתיד המצב שונה לגמרי, ושם הפועל היה כן נדרש: הָיִיתִי מוֹרֶה, אֶהְיֶה מוֹרֶה.

סדר המילים הרגיל במשפט חיווי הוא נושא, נשוא, מושא ואחר כך תיאורים. זה הסדר שכדאי לאמץ עד שהשפה מרגישה טבעית.

עם זאת, בעברית הסדר גמיש יותר מאשר באנגלית. תיאור זמן, למשל, אוהב לעמוד בתחילת המשפט: אֶתְמוֹל הָלַכְנוּ לַיָּם.

בעברית אין פועל שמקביל ל־have. במקומו משתמשים ביש או באין יחד עם מילת היחס ל: יֵשׁ לִי, אֵין לִי.

יש ואין אינם משתנים לפי מין או מספר. מה שמשתנה זו מילת היחס: יֵשׁ לִי, יֵשׁ לְךָ, יֵשׁ לָנוּ.

לֹא היא השלילה הרגילה, והיא באה לפני הפועל או לפני התואר. אֵין שוללת קיום או שייכות. אַל שוללת ציווי, ורק אותו.

ובעברית, בניגוד לאנגלית, שלילה כפולה היא לא טעות אלא חובה. אחרי אף אחד, שום דבר או אף פעם, חייבת לבוא גם המילה לא.

שאלה בעברית שומרת בדיוק על אותו סדר מילים כמו משפט רגיל. אין פועל עזר כמו do ואין היפוך בין הנושא לנשוא.

שאלת כן או לא נבנית מהאינטונציה בלבד. במשלב רשמי אפשר להוסיף האם בתחילת המשפט, ובדיבור כמעט לא משתמשים בזה.

האות ש נצמדת לתחילת המילה והופכת משפט שלם לפסוקית. באנגלית אפשר להשמיט את that, בעברית אי אפשר להשמיט את ש.

אותה ש מחוברת גם למילות קישור אחרות: כְּשֶׁ, אַחֲרֵי שֶׁ, לִפְנֵי שֶׁ, בִּגְלַל שֶׁ. לעומתן כְּדֵי מתחברת דווקא לשם הפועל.