מילות קישור

אחרי פעלים של חשיבה, אמירה, ידיעה, תקווה ורגש, העברית פותחת את המשפט הבא ב־שֶׁ. בשיעור על מבנה המשפט ראינו שאי אפשר לוותר עליה, גם במקומות שבהם האנגלית מוותרת על that.

שֶׁ היא תחילית: היא נצמדת למילה שאחריה (שֶׁהוּא, שֶׁזֶּה) ולא משנה שום דבר אחר. בניגוד ל־בְּ ו־לְ, היא לא בולעת את ה׳ הידיעה: שֶׁהַסֶּרֶט, וה׳ נשארת במקומה.

את לִפְנֵי, אַחֲרֵי ו־עַד אתם מכירים כמילות יחס: הן באות ישר לפני שם עצם (אַחֲרֵי הָעֲבוֹדָה). כדי לחבר אליהן משפט שלם עם פועל משלו, מוסיפים שֶׁ: אַחֲרֵי שֶׁגָּמַרְתִּי לַעֲבֹד.

כשמתארים זמן במשפט רגיל ולא שואלים, משתמשים ב־כְּשֶׁ, שנכתבת צמודה למה שבא אחריה: כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד. מָתַי משמשת רק לשאלות, גם לשאלה שבתוך משפט: אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ מָתַי הוּא בָּא.

אם אותו אדם עושה את שתי הפעולות, משתמשים ב־כְּדֵי + שם הפועל, כמו בשיעור על שם הפועל: אני לומד, ואני גם זה שידבר, ולכן כְּדֵי לְדַבֵּר.

אם מישהו אחר עושה את הפעולה השנייה, משתמשים ב־כְּדֵי שֶׁ + פועל בעתיד: אני מדבר לאט, ואתה תבין, ולכן כְּדֵי שֶׁתָּבִין. לשלילה מוסיפים לֹא מיד אחרי כְּדֵי או אחרי שֶׁ.

לַמְרוֹת אומרת את מה ש־אֲבָל אומרת, אבל המכשול בא קודם. לפני שם עצם היא באה לבד (לַמְרוֹת הַגֶּשֶׁם); לפני משפט מוסיפים שֶׁ (לַמְרוֹת שֶׁהָיִיתִי עָיֵף). הניגוד כבר נמצא ב־לַמְרוֹת, ולכן בחלק השני לא צריך אֲבָל.

גַּם, רַק ו־אֲפִלּוּ עומדות מיד לפני המילה שהן מדגישות. מזיזים אותן, והמשמעות זזה איתן.