דיבור עקיף

שאלה של כן או לא מדווחים עם אִם: ״הוּא בַּבַּיִת?״ הופך ל־שָׁאַלְתִּי אִם הוּא בַּבַּיִת. בלשון הכתובה אפשר להשתמש גם ב־הַאִם, אותה מילה שפותחת שאלת כן או לא רשמית בשיעור על מילות שאלה.

שאלה עם מילת שאלה שומרת על המילה, בלי שֶׁ לפניה: ״אֵיפֹה אַתָּה גָּר?״ הופך ל־הִיא שָׁאֲלָה אֵיפֹה אֲנִי גָּר. אין מה להזיז, כי בשאלה עברית סדר המילים ממילא כמו במשפט חיווי; רק הגוף משתנה. כך גם אחרי יוֹדֵעַ, מֵבִין, זוֹכֵר ו־תַּגִּיד לִי: אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ מָתַי הַשִּׁעוּר.

בקשה או הוראה מדווחים באחת משתי דרכים. אפשר לומר למי, ואחר כך שם הפועל: אָמַר לִי לְחַכּוֹת. ואפשר שֶׁ ופועל בעתיד: אָמַר לִי שֶׁאֲחַכֶּה. שתי הדרכים טבעיות, והמשמעות זהה.

בִּקֵּשׁ עובד באותה צורה, אבל האדם בא עם מִן: בִּקֵּשׁ מִמֶּנִּי לַעֲזֹר. אפשר גם פשוט בִּקֵּשׁ שֶׁאֶעֱזֹר, כי הפועל בעתיד כבר מראה מי. המילה אַל של ״אַל תַּעֲשֶׂה״ הופכת ל־לֹא: לפני שם הפועל, או בצירוף שֶׁלֹּא + עתיד.

האדם שאליו מדברים מתחבר לפועל בעזרת מילת היחס של אותו פועל. רוב פעלי האמירה באים עם לְ: אָמַר לִי, סִפֵּר לִי, הִסְבִּיר לִי. שני פעלים נפוצים יוצאים מהכלל: שָׁאַל בא עם מושא ישיר (שָׁאַל אוֹתִי), ו־בִּקֵּשׁ בא עם מִן (בִּקֵּשׁ מִמֶּנִּי).

אחרי האדם בא מה שנאמר: שֶׁ לחיווי, אִם או מילת שאלה לשאלה, שם הפועל או שֶׁ + עתיד לבקשה. פעלים של חשיבה וטענה, כמו חָשַׁב ו־טָעַן, באים בדרך כלל בלי אדם בכלל, רק עם שֶׁ.

מילים כמו מָחָר, הַיּוֹם ו־פֹּה מצביעות מהרגע ומהמקום של הדיבור. כשמדווחים מאוחר יותר, או ממקום אחר, מחליפים אותן במילים שמצביעות מתוך הסיפור: מָחָר הופך ל־לְמָחֳרָת, אֶתְמוֹל ל־יוֹם קֹדֶם או יוֹם לִפְנֵי כֵן, הַיּוֹם ל־בְּאוֹתוֹ יוֹם, פֹּה ל־שָׁם, ו־עַכְשָׁו ל־אָז.

מחליפים רק כשהזמן או המקום באמת השתנו. אם חבר אמר הבוקר ״אֲנִי אָבוֹא מָחָר״ ואתם מספרים על זה עוד היום, מחר הוא עדיין מחר: הוּא אָמַר שֶׁהוּא יָבוֹא מָחָר.