מילות שאלה

באנגלית יש how much ו־how many, ובעברית מילה אחת: כַּמָּה. כשאפשר לספור את הדבר, שם העצם שאחריה בא ברבים. כשאי אפשר לספור אותו (כסף, זמן, מים), הוא נשאר ביחיד. סיומות הרבים (־ִים, ־וֹת) הן אותן סיומות שפגשנו בזמן הווה, ובשיעור על שמות העצם נלמד אותן לעומק.

שני ביטויים קבועים שצריך מהיום הראשון: מחיר, כַּמָּה זֶה עוֹלֶה?, וגיל, שעליו שואלים "בן כמה": בֶּן כַּמָּה אַתָּה? לגבר, בַּת כַּמָּה אַתְּ? לאישה.

מָה שואלת שאלה פתוחה; אֵיזֶה מבקשת לבחור מתוך אפשרויות. זו מילת השאלה היחידה שמתאימה לשם העצם שבא מיד אחריה: אֵיזֶה לפני שם עצם בזכר, אֵיזוֹ לפני שם עצם בנקבה, אֵילוּ לפני רבים. איך מזהים את המין של שם עצם, נלמד בשיעור על שמות העצם.

בדיבור היומיומי שומעים אֵיזֶה כמעט עם כל שם עצם, גם בנקבה וגם ברבים, ו־אֵילוּ נשמעת רשמית. בכתיבה משתמשים בצורות התקניות, ובשיחה לא מתפלאים לשמוע את הצורות המדוברות.

אֵיפֹה שואלת איפה משהו או מישהו נמצא. ברגע שיש תנועה, העברית מחליפה מילה: לְאָן שואלת על היעד, ו־מֵאֵיפֹה על נקודת המוצא.

שתיהן בנויות עם אותיות השימוש לְ־ (אל) ו־מִ־ / מֵ־ (מן), שנלמד לעומק בשיעור על מילות היחס.

באנגלית מילת היחס יכולה לחכות בסוף השאלה (Who are you going with?). בעברית זה לא קורה: מילת היחס עוברת לתחילת השאלה יחד עם מילת השאלה, עִם מִי אַתָּה הוֹלֵךְ?

הדפוס תמיד זהה: מילת יחס ומילת שאלה, ואחריהן שאר המשפט בסדר של חיווי.

עונים כֵּן או לֹא. בעברית אין מבנה כמו Yes, I do באנגלית: עונים במילה עצמה, או חוזרים על הפועל. בתשובה שלילית לֹא מופיעה לעיתים קרובות פעמיים: הראשונה היא התשובה, והשנייה שוללת את המשפט.

על שאלה עם מילת שאלה עונים רק בפרט החסר: אֵיפֹה? בְּחֵיפָה. על לָמָּה עונים בכִּי ואחריה משפט שלם.