שמות תואר

כדי להגיד שמשהו גדול, שמים את התואר אחרי שם העצם וזהו. אין מילה במקום "is" או "are", כמו שראינו בשיעור על זמן הווה: הַבַּיִת גָּדוֹל.

בגלל זה ה׳ אחת חשובה כל כך. עם ה׳ בשתי המילים, הַבַּיִת הַגָּדוֹל הוא רק תיאור, ועוד צריך להגיד עליו משהו. עם ה׳ רק על שם העצם, הַבַּיִת גָּדוֹל הוא משפט שלם. תואר בתפקיד נשוא עדיין מתאים במין ובמספר, אבל אף פעם לא מקבל ה׳.

כשמוסיפים סיומת, הטעם (ההטעמה) עובר לסוף המילה, והתנועות שלפניה משתנות לא פעם. לא צריך את התאוריה: שלושה דגמים מכסים כמעט כל שם תואר יומיומי.

1. תארים שמסתיימים ב־ֶה, כמו יָפֶה או קָשֶׁה, משנים בנקבה רק את התנועה האחרונה: יָפָה, באותן אותיות בדיוק. ברבים ה־ה נופלת: יָפִים, יָפוֹת. זה עובד בדיוק כמו רוֹצֶה ← רוֹצָה בזמן הווה.

2. בתארים כמו קָטָן, יָקָר או גָּדוֹל התנועה הראשונה נופלת לפני סיומת: קְטַנָּה, יְקָרָה, גְּדוֹלָה.

3. תארים שנראים כמו פועל בהווה, כמו מְעַנְיֵן או מְצֻיָּן, מקבלים בנקבה ־ֶת, כמו הפעלים: מְעַנְיֶנֶת, מְצֻיֶּנֶת.

צבעים מתנהגים כמו כל שם תואר: באים אחרי שם העצם ומתאימים לו. חֻלְצָה לְבָנָה, יַיִן אָדֹם.

לרוב הצבעים הבסיסיים יש דגם משותף: הצליל o של הזכר הופך ל־u בשלוש הצורות האחרות: כָּחֹל ← כְּחֻלָּה, אָדֹם ← אֲדֻמָּה. שָׁחֹר שומר על o (שְׁחֹרָה), ואילו לָבָן מתנהג כמו יָקָר: לְבָנָה.

משפחה גדולה של תארים מסתיימת ב־י: לאומים כמו יִשְׂרְאֵלִי או רוּסִי, ומילים יומיומיות כמו מְקוֹמִי או טִבְעִי. יש להם סיומות משלהם: ־ִית בנקבה, ־ִיִּים בזכר רבים ו־ִיּוֹת בנקבה רבות.

תואר של לאום הוא גם שם העצם לאדם עצמו: המשפט הוּא יִשְׂרְאֵלִי מתאר אותו וגם אומר מי הוא.