שמות עצם ותארים

בעברית אין מין ניטרלי. כל שם עצם הוא זכר או נקבה, גם כשמדובר בחפץ דומם, ומין המילה קובע איך ייראו התואר, המספר והפועל שלצידה.

רוב שמות העצם בנקבה מסתיימים ב־ָה או ב־ֶת. שמות עצם בזכר לרוב מסתיימים בעיצור, בלי סימן מיוחד.

ברירת המחדל פשוטה: שם עצם בזכר מקבל סיומת ־ִים, ושם עצם בנקבה מקבל סיומת ־וֹת. בדרך לרוב משתנה גם הניקוד בתוך המילה.

אבל הסיומת אינה עדות למין המילה. יש מילים בזכר שמקבלות ־וֹת ומילים בנקבה שמקבלות ־ִים, והמין שלהן נשאר כשהיה.

בעברית שם התואר בא אחרי שם העצם, לא לפניו, ומסכים איתו בשלושה דברים: מין, מספר וידיעה. לכן אומרים ספר גדול ולא גדול ספר.

לכל תואר ארבע צורות: זכר יחיד, נקבה יחידה, זכר רבים ונקבה רבות.

בעברית אין תווית ליידוע סתמי כמו a באנגלית. יש רק ה׳ הידיעה, שנצמדת לתחילת המילה והופכת אותה למיודעת: סֵפֶר הוא ספר כלשהו, הַסֵּפֶר הוא הספר שאנחנו מדברים עליו.

כששם עצם מיודע, גם התואר שלו מקבל ה׳. אם התואר לא מקבל אותה, קיבלנו משפט שלם ולא צירוף.

סמיכות היא הדרך של העברית לחבר שני שמות עצם למושג אחד, במקום להשתמש במילת קישור. בֵּית סֵפֶר אינו בית ששייך לספר, אלא מוסד לימודי.

המילה הראשונה בצירוף היא הנסמך, והיא זו שמשנה את צורתה. המילה השנייה, הסומך, נשארת כרגיל.