בניין פיעל: הבניין הכי חרוץ

בשיעור על זמן עבר ראיתם ש־דִּבֵּר הופך ל־דִּבַּרְתִּי. כאן הטבלה כולה. הסיומות הן אותן סיומות שמכירים מכל בניין, והחיריק באות הראשונה והדגש לא משתנים אף פעם. רק הצירי שמתחת לאות האמצעית זז.

בלי סיומת, בצורת "הוא", זה צירי: דִּבֵּר. לפני סיומת שמתחילה בעיצור (־תִּי, ־תָּ, ־תְּ, ־נוּ, ־תֶּם, ־תֶּן) הוא הופך לפתח: דִּבַּרְתִּי, דִּבַּרְנוּ. לפני סיומת שמתחילה בתנועה (־ָה, ־וּ) הוא נשמט: דִּבְּרָה, דִּבְּרוּ.

העתיד לוקח את אותיות התחילית משיעור העתיד, אבל בפיעל הן מנוקדות בשווא: יְדַבֵּר, תְּדַבֵּר, נְדַבֵּר. ה־א של "אני" לא יכולה לקבל שווא רגיל, ולכן היא מקבלת חטף פתח: אֲדַבֵּר. אחרי התחילית בא גזע ההווה, ־דַבֵּר, והסיומות ־ִי ו־וּ: תְּדַבְּרִי, יְדַבְּרוּ.

שם הפועל הוא לְ ואחריה אותו גזע: לְדַבֵּר, לְשַׁלֵּם. הציווי הוא העתיד בלי ה־ת: מ־תְּדַבֵּר, תְּדַבְּרִי ו־תְּדַבְּרוּ מקבלים דַּבֵּר, דַּבְּרִי ו־דַּבְּרוּ.

ספרי דקדוק מתארים את פיעל כבניין של פעולה מוגברת, ולפעמים זה נכון: לעומת שָׁבַר, שִׁבֵּר פירושו ניפץ לרסיסים. אבל לעיתים קרובות הרבה יותר הפועל בפיעל פשוט אומר משהו אחר. קשר נפוץ מאוד: הפועל בפיעל גורם למישהו או למשהו אחר לעשות את מה שאומר הפועל בפעל. לָמַד הוא רכש ידע, ו־לִמֵּד הוא גרם למישהו אחר ללמוד. גָּדַל הוא נעשה גדול, ו־גִּדֵּל הוא דאג שמישהו או משהו יגדל: ילדים, עגבניות.

להרבה פעלים יומיומיים בפיעל אין היום בכלל פועל מקביל בפעל: בִּקֵּשׁ, טִיֵּל, צִלֵּם. ויש בתבנית מקום ליותר משלוש אותיות, ולכן שורשים בני ארבע אותיות נכנסים אליה בקלות: תִּרְגֵּם, תִּכְנֵן. התנועות נשארות אותן תנועות, והאות הנוספת פשוט תופסת את מקום ההכפלה.

שורשים שמסתיימים ב־ה, כמו נ־ס־ה ו־ח־כ־ה, שומרים על הדגש אבל משנים את הסוף, בדיוק כמו קָנִיתִי משיעור העבר ו־רוֹצֶה / רוֹצָה משיעור ההווה: נִסָּה, נִסִּיתִי, מְחַכֶּה / מְחַכָּה, אֲחַכֶּה, לְנַסּוֹת. את המשפחה כולה נראה בשיעור על הגזרות.

הקבוצה השנייה קשורה לאות האמצעית. האותיות א, ה, ח, ע ו־ר לא מקבלות דגש, ולכן ההכפלה נעלמת. לפני ר ו־א התנועה שלפניהן מתארכת כדי לפצות על כך: סֵרֵב, מְסָרֵב, לְתָאֵר. לפני ח, ה ו־ע התנועה לא מתארכת, רק הדגש חסר: נִחֵשׁ, מְנַהֵל, מְשַׂחֵק, תִּעֵד.