בניין הפעיל: לגרום לדברים לקרות

אצל הרופא: "אֵיךְ אַתָּה מַרְגִּישׁ?". במסעדה: "עַל מָה אַתְּ מַמְלִיצָה?". ההווה של הפעיל מתחיל ב־מַ, שומר על החיריק המלא ומוסיף את הסיומות של מין ומספר: מַסְבִּיר, מַסְבִּירָה, מַסְבִּירִים, מַסְבִּירוֹת.

שימו לב לנקבה יחידה: היא מסתיימת ב־ָה, אף פעם לא ב־ֶת. את הצליל הזה הכרתם בשיעור על ההווה ב־רוֹצָה, אבל כאן ה־ָה פשוט מתווספת לצורה המלאה: מַסְבִּיר ו־מַסְבִּירָה, מַרְגִּישׁ ו־מַרְגִּישָׁה.

העבר מתחיל ב־הִ, והסיומות הן אלה שמשיעור העבר. רק תנועה אחת זזה: זו שלפני אות השורש האחרונה. בגוף שלישי, הוא, היא והם, היא נשארת חיריק מלא: הִסְבִּיר, הִסְבִּירָה, הִסְבִּירוּ.

לפני סיומת שמתחילה בעיצור (־תִּי, ־תָּ, ־תְּ, ־נוּ, ־תֶּם, ־תֶּן) החיריק המלא מתקצר לפתח: הִסְבַּרְתִּי, הִסְבַּרְנוּ. ראיתם את זה ב־הִתְחַלְתִּי בשיעור על העבר. זה אותו כלל בכל פועל בהפעיל, חוץ משורשים שמסתיימים ב־א או ב־ה (הֵבֵאתִי, הֶרְאֵיתִי).

מתכננים: "אֲנִי אַזְמִין לָנוּ מוֹנִית". בעתיד של הפעיל כל אותיות העתיד משיעור העתיד מקבלות פתח: אַ, תַּ, יַ, נַ. החיריק המלא נשאר בכל הגופים: אַסְבִּיר, תַּסְבִּירִי, יַסְבִּירוּ.

שם הפועל הוא לְהַ + אותו גזע: לְהַסְבִּיר, לְהַזְמִין. הפתח שאחרי ה־ה הוא מה שמבדיל אותו משמות הפועל שמתחילים ב־לְהִ, ולכן אומרים לְהַתְחִיל, ולעולם לא לְהִתְחִיל.

בכמה מהפעלים השימושיים ביותר בהפעיל השורש מתחיל באות גרונית: הֶחְלִיט, הֶעֱבִיר, הֶאֱמִין, הֶחֱזִיר. לפני א, ה, ח ו־ע העבר מתחיל ב־הֶ במקום הִ. ההווה, העתיד ושם הפועל שומרים על הפתח שלהם: מַחְלִיט, יַחְלִיט, לְהַחְלִיט.

מתחת לגרונית עצמה תראו שווא נח (הֶחְלִיט, מַחְלִיט) או חטף, תנועה קצרה שמהדהדת את התנועה שלפניה: הֶעֱבִיר, אבל מַעֲבִיר, יַעֲבִיר, לְהַעֲבִיר. כל השאר הולך לפי הכללים של השיעור הזה, החיריק, הסיומות והפתח לפני ־תִּי: הֶעֱבַרְתִּי, הֶחֱזַרְתִּי.