בניין נפעל: סביל ושינוי מצב

בחדשות תראו את העושה מצורף עם עַל יְדֵי: הַכְּבִישׁ נִסְגַּר עַל יְדֵי הַמִּשְׁטָרָה. זו השפה של כותרות, דוחות, שלטים וכתיבה רשמית.

בשיחה כמעט אף אחד לא אומר עַל יְדֵי. כשיודעים מי עשה, משתמשים בפועל פעיל. כשלא יודעים או שזה לא חשוב, משתמשים בצורת "הם" בלי נושא: סָגְרוּ אֶת הַכְּבִישׁ. ונפעל בלי עושה הוא עברית יומיומית לגמרי: הַכְּבִישׁ נִסְגַּר.

מתיישבים לראות סרט ומתעוררים בכתוביות הסיום: נִרְדַּמְתִּי. אף אחד לא הרדים אתכם; זה פשוט קרה. נפעל הוא הבית הטבעי של שינויי מצב כאלה: להירדם, להיבהל, להיפגע.

ויש קבוצה של פעלים נפוצים מאוד בנפעל שהם פשוט פעלים רגילים: נִכְנַס, נִשְׁאַר, נִפְגַּשׁ, נִזְכַּר, נִגְמַר, נוֹלַד. אין טעם לחפש בהם משמעות סבילה; לומדים כל אחד מהם יחד עם מילת היחס שלו.

בטלפון לפני פגישה: אֲנִי נִכְנֶסֶת עַכְשָׁיו. זה הווה. אחר כך: נִכְנַסְתִּי בַּזְּמַן. זה עבר. שניהם בנויים על נִ + שורש.

ההווה מקבל את ארבע הסיומות משיעור ההווה: נִכְנָס, נִכְנֶסֶת, נִכְנָסִים, נִכְנָסוֹת. העבר מקבל את סיומות הגוף משיעור העבר: נִכְנַסְתִּי, נִכְנַסְנוּ, נִכְנְסוּ. לומדים את צורת "הוא", והשאר מגיע לבד.

מתכננים: נִפָּגֵשׁ מָחָר? אֶפְשָׁר לְהִכָּנֵס? בעתיד ובשם הפועל ה־נ של נפעל נעלמת. במקומה האות הראשונה של השורש מוכפלת, מסומנת בדגש, ואחריה בא קמץ: יִכָּנֵס, לְהִכָּנֵס.

את הדגש שומעים באותיות בכ״פ: ב־נִכְנַס הכ׳ רפה, וב־יִכָּנֵס היא דגושה. כך גם נִפְגַּשׁ ← יִפָּגֵשׁ, נִבְהַל ← יִבָּהֵל. אותיות העתיד משיעור העתיד באות לפני כרגיל: אֶכָּנֵס, תִּכָּנֵס, יִכָּנֵס, נִכָּנֵס.