צריך, יכול, אסור: פעלים מודאליים

המשפחה הראשונה מתנהגת כמו פועל בהווה: צָרִיךְ, יָכוֹל, רוֹצֶה, חַיָּב. יש להן ארבע צורות, והן מתאימות לנושא במין ובמספר: הוּא צָרִיךְ, הִיא צְרִיכָה.

המשפחה השנייה קפואה: אָסוּר, מֻתָּר, אֶפְשָׁר, כְּדַאי. אין להן נושא ואין להן צורות. הן אומרות משהו על העולם, לא על אדם מסוים.

המילים האלה מקבלות את ארבע הצורות של ההווה: זכר, נקבה, רבים ורבות. הסיומות מוכרות: ־ָה או ־ֶת לנקבה, ־ִים לרבים, ־וֹת לרבות.

הנושא בא קודם, אחריו המודאלי ואחריו שם הפועל: הִיא צְרִיכָה לַעֲבֹד.

המילים האלה לא משתנות אף פעם. אָסוּר לְעַשֵּׁן הוא חוק לכולם. אין "אני אסור" ואין "היא אסורה לעשן".

כדי לומר למי זה אסור או כדאי, מוסיפים לְ + כינוי: לִי, לְךָ, לָךְ, לוֹ, לָהּ, לָנוּ, לָכֶם, לָהֶם. אָסוּר לְךָ לְעַשֵּׁן, כְּדַאי לָנוּ לָלֶכֶת.

המילים הקפואות עוברות לעבר ולעתיד עם הָיָה ויִהְיֶה. גם הם קפואים, תמיד בזכר יחיד: הָיָה אָסוּר, יִהְיֶה אֶפְשָׁר.

למשפחה שמשתנה יש עבר ועתיד משלה: רָצִיתִי, יָכֹלְתִּי, אֶרְצֶה, אוּכַל. לצָרִיךְ משתמשים בהָיִיתִי צָרִיךְ בעבר, ובעתיד באֶצְטָרֵךְ (או אֶהְיֶה צָרִיךְ).

כשלא חשוב מי עושה את הפעולה, העברית לוקחת את הפועל בזכר רבים ומשמיטה את הנושא: אוֹמְרִים, כּוֹתְבִים, אוֹכְלִים. אין לזה "one" או "they" כמו באנגלית, רק הפועל לבדו.

המשפט הכי מפורסם בנוי ככה: קוֹרְאִים לִי דָּנָה, מילה במילה "קוראים לי דנה". ככה מציגים את עצמכם בעברית.