ציווי

לציווי יש צורה משלו: שֵׁב, כְּתֹב, דַּבֵּר. זו הצורה של הספרים, של הצבא ושל פקודות קצרות.

בדיבור יומיומי ישראלים משתמשים הרבה פעמים בעתיד במקום בציווי: תֵּשֵׁב, תִּכְתֹּב, תְּדַבֵּר. להוראה כללית, בלי לפנות לאדם מסוים, משתמשים בשם הפועל: לָשֶׁבֶת, לֹא לְעַשֵּׁן.

לוקחים את העתיד של אַתָּה, אַתְּ או אַתֶּם ומורידים את ה־ת שבהתחלה: תִּכְתֹּב ← כְּתֹב, תִּכְתְּבִי ← כִּתְבִי, תִּכְתְּבוּ ← כִּתְבוּ.

הסיומות נשארות בדיוק כמו בעתיד: ־ִי לאישה, ־וּ לרבים. לזכר יחיד אין סיומת.

את הפעלים הקצרים והנפוצים ביותר אומרים בציווי גם בדיבור: בּוֹא, לֵךְ, שֵׁב, קוּם, תֵּן, קַח. הם קצרים, והעתיד שלהם לא מוסיף כלום. רובם שייכים למשפחות ה"חריגות" (גזרות), ולכן כדאי ללמוד אותם כמו שהם.

בפי ישראלים ציווי מלא כמו סְגֹר או הַזְמֵן נשמע חד, רשמי או כתוב. בדיבור אומרים תִּסְגֹּר, תַּזְמִין, תָּבִיא. זו לא טעות, זו העברית המדוברת.

כדי לרכך מוסיפים בְּבַקָּשָׁה, או הופכים את ההוראה לשאלה: אֶפְשָׁר...?, אַתָּה יָכוֹל...?, תּוּכַל...?

אי אפשר לשלול ציווי. כדי לומר "אל תעשה" לוקחים את מילת השלילה אַל ואחריה את העתיד: אַל תִּדְאַג, אַל תִּשְׁכְּחִי, אַל תִּגְּעוּ.

אַל שייכת רק לבקשות ולאיסורים. "לא" שוללת עובדות: לֹא תִּדְאַג פירושו "אתה לא תדאג", תחזית ולא בקשה.

מתכונים, הוראות הפעלה, מבחנים ושלטים מדברים אל כולם בבת אחת. במקום לבחור בין זכר, נקבה ורבים משתמשים בשם הפועל: לְעַרְבֵּב, לְהוֹסִיף, לִקְרֹא אֶת הַשְּׁאֵלָה.