שייכות: של, שלי ויש לי

"הבית שלי" הוא בית מסוים אחד, ולכן שם העצם מקבל ה׳ הידיעה: הַבַּיִת שֶׁלִּי. בלי ה׳ המשמעות משתנה ל"אחד מתוך כמה": חָבֵר שֶׁלִּי הוא אחד החברים שלי.

שם התואר בא מיד אחרי שם העצם, מקבל גם הוא ה׳, ושֶׁלִּי סוגרת את הצירוף: הַבַּיִת הֶחָדָשׁ שֶׁלִּי. בדיבור שומעים גם הַבַּיִת שֶׁלִּי הֶחָדָשׁ, אבל הסדר התקני הוא שם עצם, תואר, בעלים.

בעברית אין פועל כמו have באנגלית או иметь ברוסית. במקומו אומרים יֵשׁ לִי. יֵשׁ ואֵין לא משתנים לעולם; הגוף יושב על לְ, עם אותן סיומות שמקבלת שֶׁל: לִי, לְךָ, לוֹ, לָנוּ.

עם שם פרטי או שם עצם מצמידים אליו לְ: לְדָנִי יֵשׁ אָח. לפני ה׳ הידיעה השתיים מתמזגות: לַמּוֹרָה יֵשׁ… אפשר גם לשים את הבעלים אחרי יֵשׁ: יֵשׁ לְדָנִי אָח, באותה משמעות.

בעבר ובעתיד יֵשׁ מתחלף בפועל היה: הָיָה לִי, יִהְיֶה לִי. הדבר שיש לך הוא הנושא הדקדוקי של המשפט, ולכן הפועל מתאים לו במין ובמספר.

הצורה תלויה במה שהיה, לא במי שהיה לו. גבר ואישה אומרים שניהם הָיָה לִי זְמַן, כי זְמַן הוא זכר, ושניהם אומרים הָיְתָה לִי בְּעָיָה, כי בְּעָיָה היא נקבה.

בעברית יש דרך ותיקה וקצרה יותר לומר של מי: הסיומת נצמדת ישירות לשם העצם. שְׁמִי זהה במשמעותו להַשֵּׁם שֶׁלִּי. הסיומות הן אותן סיומות שמקבלת שֶׁל: ־ִי לי, ־וֹ לו, ־ָהּ לה.

בשלב הזה אין צורך לבנות את הצורות האלה בעצמכם. אבל פוגשים אותן כל יום בכמה מילות משפחה, בשפה רשמית ובביטויים קבועים, ולכן כדאי לזהות אותן.