מספרים

כל שם עצם בעברית הוא זכר או נקבה, והמספר מתאים לשם העצם שהוא סופר. לכן "שלוש" הוא שְׁלוֹשָׁה עם שם עצם בזכר ושָׁלוֹשׁ עם שם עצם בנקבה.

בניגוד לאינטואיציה, המספרים בזכר הם הארוכים, עם ־ָה בסוף. המספרים בנקבה קצרים. לומדים את שתי העמודות יחד.

בניגוד לכל שאר המספרים, "אחד" מתנהג כמו תואר: הוא בא אחרי שם העצם ומתאים לו. יֶלֶד אֶחָד, לא אֶחָד יֶלֶד.

לבד, "שתיים" הוא שְׁנַיִם (זכר) או שְׁתַּיִם (נקבה). ישירות לפני שם עצם הוא מתקצר לשְׁנֵי ולשְׁתֵּי, והוא בא לפני שם העצם כמו כל המספרים משתיים ומעלה.

משלוש ומעלה המספר בא ראשון ושם העצם ברבים. בוחרים את מין המספר לפי שם העצם: שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים אבל שָׁלוֹשׁ יְלָדוֹת.

שימו לב לשמות עצם שסיומת הרבים שלהם מטעה: שֻׁלְחָנוֹת הוא זכר, ולכן שְׁלוֹשָׁה שֻׁלְחָנוֹת; שָׁנִים הוא נקבה, ולכן שָׁלוֹשׁ שָׁנִים.

אחת־עשרה עד תשע־עשרה הן היחידה ועוד "עשר": עָשָׂר אחרי יחידה בזכר, עֶשְׂרֵה אחרי יחידה בנקבה. שני החלקים מתאימים לשם העצם.

לעשרות העגולות, עשרים עד תשעים, ולמֵאָה יש צורה אחת לשני המינים. כאן העברית סוף סוף עושה הנחה.

אומרים את העשרות, מוסיפים וְ, ואז את היחידה. העשרות לא משתנות; רק היחידה מתאימה לשם העצם: עֶשְׂרִים וְאֶחָד סְפָרִים אבל עֶשְׂרִים וְאַחַת מַחְבָּרוֹת.