כינויי מושא

פעלים רבים מכוונים את הפעולה אל מישהו שמקבל משהו: נותנים למישהו, אומרים למישהו, מסבירים למישהו, שולחים למישהו. את האדם הזה מסמנים ב־לְ, ולכן הכינוי הוא לִי, לְךָ, לוֹ ולא אוֹתִי.

אלה הצורות הנטויות של ל משיעור מילות היחס, בתפקיד הכי שכיח שלהן. באנגלית, למשל, help me ו־see me נראים אותו דבר, ולכן מי שקובע הוא הפועל העברי, לא התרגום.

אחרי פועל, הכינוי מקבל את מילת היחס שהפועל דורש: אוֹת־ למושא ישיר, לְ למי שמקבל, עִם ל"יחד עם", ו־בְּ לפעלים של אמונה, אמון ושימוש. באנגלית זו תמיד אותה מילה, me, ובעברית היא יכולה להיות חמש מילים שונות.

אין כלל שמנבא את מילת היחס, ולכן לא לומדים פועל לבד: לא "לְדַבֵּר" אלא "לְדַבֵּר עִם". בשיעור על מילות היחס התחלנו את הרשימה, וכאן מוסיפים לה כינויים.

כינוי המושא עומד מיד אחרי הפועל: אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָהּ, הִיא עוֹזֶרֶת לָנוּ. הוא לא נכנס בין הנושא לפועל, כמו ברוסית או בצרפתית (я тебя люблю, je t'aime).

כשיש שם פועל, הכינוי בא אחריו: אֲנִי רוֹצֶה לִרְאוֹת אוֹתְךָ. כשיש גם מושא שהוא שם עצם, הכינוי הקצר בא בדרך כלל ראשון: הוּא נָתַן לִי אֶת הַמַּפְתֵּחַ.