קר לי, בא לי: תחושות עם ל׳

הרבה שמות תואר נכנסים לתבנית הזאת. בדרך כלל יש להם ארבע צורות, כמו שראיתם בשיעור על שמות התואר: קָשֶׁה, קָשָׁה, קָשִׁים, קָשׁוֹת. כאן הם לא מתארים שם עצם, אין להם למה להתאים, ולכן הם נשארים בזכר יחיד: קָשֶׁה לִי, גם לאישה.

אחרי המילה אפשר לומר מה קשה, נעים או חשוב: שם פועל, כמו קָשֶׁה לִי לְהָבִין אוֹתוֹ, או משפט עם שֶׁ, כמו חָשׁוּב לָנוּ שֶׁאַתֶּם פֹּה. גם המילים הסתמיות מהשיעור על שם הפועל מקבלות לְ באותה דרך, אָסוּר לִי, כְּדַאי לְךָ; נכיר אותן לעומק בשיעור על הפעלים המודאליים.

כמה פעלים ומילים עובדים באותה דרך: אין נושא, ומי שמרגיש בא עם לְ. בָּא לִי (בדיבור) ו־מִתְחַשֵּׁק לִי, הניטרלי יותר, מקבלים שם פועל או שם עצם: בָּא לִי לִישׁוֹן, מִתְחַשֵּׁק לִי קָפֶה. נִמְאַס לִי הוא צורת עבר שמתארת את מה שמרגישים עכשיו. ו־אִכְפַּת לִי הוא בכלל לא פועל, אלא מילה שלא משתנה.

לחלק מהפעלים האלה יש נושא: הדבר שכואב, שחסר או שמתאים. אז הפועל מתאים לו, בדיוק כמו ש־הָיָה מתאים לדבר שיש לך ב־הָיְתָה לִי בְּעָיָה: כּוֹאֵב לִי הָרֹאשׁ, אבל כּוֹאֶבֶת לִי הַבֶּטֶן ו־כּוֹאֲבוֹת לִי הָרַגְלַיִם.

כדי להעביר את המילים האלה לעבר או לעתיד, מוסיפים הָיָה או יִהְיֶה. כשאין נושא, גם הם נשארים בזכר יחיד, לא משנה מי מרגיש: הָיָה לִי קַר, יִהְיֶה לְךָ קָשֶׁה. הסדר הנפוץ ביותר: הָיָה, אחריו מי שמרגיש עם לְ, ובסוף המילה, אבל גם הָיָה קַר לִי תקין.

פועל שיש לו נושא מתאים לו בכל הזמנים: כָּאַב לִי הָרֹאשׁ, כָּאֲבָה לִי הַבֶּטֶן. בעתיד זה אותו דבר, יִכְאַב לִי הָרֹאשׁ אבל תִּכְאַב לִי הַבֶּטֶן; את צורות העתיד נלמד במלואן בשיעור על זמן עתיד. ו־בָּא לִי נראה אותו דבר גם בעבר: בשיעור על זמן עבר ראיתם ש"הוא בא" בעבר הוא פשוט בָּא, בדיוק כמו בהווה.

כמו תמיד בעברית המדוברת, שאלת כן או לא היא אותו משפט בדיוק, עם אינטונציה של שאלה: קַר לְךָ? נוֹחַ לָךְ? כדי לשאול מה, פותחים ב־מָה: מָה בָּא לָךְ? מָה כּוֹאֵב לוֹ?

כדי לומר לא, שמים לֹא לפני המילה או לפני הפועל: לֹא קַר לִי, לֹא בָּא לִי, לֹא אִכְפַּת לִי. בעבר ובעתיד לֹא בא לפני הָיָה או יִהְיֶה: לֹא הָיָה לִי קַר, לֹא יִהְיֶה לָנוּ נָעִים.